נעים להכיר, אני יוליה

אני מסרבת לקרוא לעצמי צלמת.

לא מפני שאני לא אוהבת לצלם — להפך. אני מצלמת גם בתחומים אחרים ונהנית מזה מאוד.

מה שאני יוצרת הוא משהו אחר.

מכירים את הרגע הזה כשפותחים אלבום משפחתי ופתאום מתחשק להצמיד שתי תמונות מעמודים שונים? לבדוק ממי העיניים, איפה כבר ראיתם את החיוך הזה, ולמי במשפחה היה בדיוק אותו מבט?

בדיוקנאות המשפחתיים שלי הדורות נמצאים יחד מול העיניים. המבט מתחיל לנדוד בין הפנים, לעקוב אחר הקווים המשותפים ולחפש איפה אותו דפוס מופיע שוב — ומה השתנה בדרך.

בעבודות שלי לא רק מסתכלים.
בוהים בהן. מדברים עליהן.

כמו מול יצירה בגלריה, העין ממשיכה לחפש עוד פרט, עוד דמיון, עוד משהו שלא הבחנתם בו במבט הראשון.

כדי ליצור את החוויה הזאת אני משלבת טכניקת תאורה וזווית צילום שמדגישה את מבנה הפנים ויוצרת תחושה של עומק. האור והצל חושפים פרטים שלעתים נעלמים בצילום רגיל — קווי פנים, מבטים, מרקם והבעה.

אני לא מנסה להחליק את השנים או למחוק אותן.

דווקא הפרטים האלה הם הסיפור.

ואחד הדברים שהפתיעו וריגשו אותי במיוחד קרה דווקא אחרי שקיבלו את הדיוקן.

לקוחות שלחו לי תמונות של הדיוקנאות כשהם כבר תלויים. חלקם בחרו לתלות אותם בבית. אחרים לקחו אותם איתם לעסק או למשרד — למקום שבו הם פוגשים בכל יום עמיתים, מנהלים ולקוחות.

בעיניי, קשה לחשוב על מחמאה גדולה מזו ליצירה משפחתית: היא אישית מספיק כדי להיות שלכם, ואסתטית מספיק כדי שתרצו להציג אותה לעיני אחרים.